<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ט"ב</h1>
<h2>דף כו:</h2>
והנחת תפילין בט' באב פלוגתא בין הגאונים יש שהתירו להניחם, ויש שנהגו שלא להניחם. ובשחרית של ת"ב אומר פסוקי דזמרה שהם חובה, וממעטין בשירה שאסור בדברי תורה. ובנפילת אפים יש שנופלים ויש שאין נופלים זכר לאבלות, ואין קורין בתורה במקום שרגילים אלא בארץ כלומר עמו אנכי בצרה. ולאחר שמסיימים התפלה נפטרים לבתיהם וקורין בקנות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ובדברי הרשות מחורבן הבית ומבנינו. והמנהג הזה מחוור מפני עמי הארץ שלא ישוטטו ברחובות. ויש מן החכמים שיושבים יחידים ולא ברבים כדי שלא יפליגו עצמן בדברי תורה, ויצטערו ויהיו אבלים ודוים. המקום יקיים לנו המקרא הזה [תהלים צ"א] לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר.
תנן בתענית פרק בשלשה פרקים משנכנס אב ממעטין בשמחה, שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים לספר ולכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת [כ"ט ע"א] כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. ואיכא מאן דמחמרי ונהגי דלא למיכל בשרא ולא למשתי חמרא מראש חדש ועד תענית. מהו דקדוקי דחומרא נינהו דמעקר שמעתא לא אסיר בשר ויין אלא בסעודה המפסיק בה בערב תשעה באב משש שעות ולמעלה. והא דתנן משנכנס אב ממעטין בשמחה לא אמרו לענין בשר ויין אלא לענין מילי דשמחה, כדתנן גבי תענית [י"ב ע"ב] עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן בבנין ובנטיעה. בנין בנין של שמחה, נטיעה נטיעה של שמחה, ובירושלמי [פ"א ה"ח] הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותר ובונהו. — תוספתא [פ"ד] אין שאילת שלום לחבירים בתשעה באב ולהדיוטות משיבין בשפה רפה. — שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור [לספר] ולכבס. אמר רב נחמן [כ"ט ע"ב] לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח מותר, ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור. והלכתא כרב ששת דק"ל הלכתא כרב נחמן בדיני [כתובות י"ג ע"א] וכרב ששת באיסורי. ואע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, ואינו אסור לספר ולכבס אלא אותה שבת ולפני התענית, אבל לאחר התענית מותר, דהלכה [ל' ע"א] כר' מאיר והלכה כרשב"ג ותרויהו לקולא. ומשש שעות ולמעלה בסעודה המפסיק בה אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין. ויש שנוהגין לאכול ביצים ועדשים זכר לאבלות. ובשר מליח משלשה ימים ויין תוסס משלשה ימים מותר.
ותשעה באב בין השמשות שלו אסור הלכך מפסיק סעודתו עד בוא השמש. ונהגו כולי עלמא דלא למיכלא אפתורא ואזלין לבית הכנסת בלא נעילת הסנדל ויושבין על הארץ כענין [אבל] שנאמר [איכה ב'] ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. ומצלו צלותא דערבית ומדכרי בצלותא עננו בערבית ושחרית ומנחה [כדרך שאמרו בתענית צבור], כדאמור בירושלמי [תענית פ"ב ה"ב] אפילו יחיד בתענית צבור אומר כלילי שבת ויומו. פי' בערבית ושחרית ומנחה, ובשומע תפלה, ושליח צבור בין גואל לרופא. ואמר רב אחא יחיד בת"ב צריך להזכיר מעין המאורע, ומאי נינהו רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך [ועל] העיר האבלה וכו' עד ואני אהיה לה [נאם ה'] חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, וא"ר אבדימי והיכן אומרה אמר ליה ר' מונא ועדיין את לזו, לאו הכי אמרה ר' ירמיה כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרה בהודאה, כדתנן נותן הודאה על מה שעבר וצועק על לעתיד לבא. כל הברכות אחר חותמיהן ואין אומר ברכה פסוק, כלומר אינו מזכיר פסוק לבדו וחותם בו ברכה. ואלין דאמרי צהלי ורוני יושבת ציון וחותמין בברכה, אין בו משום ברכה פסוק. ושל ת"ב נהגו כולי עלמא למימריה בבונה ירושלים, וסמכו אהא דאמור רבנן [ע"ז ח' ע"א] אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין ברכה אומר, ויש שנהגו בערבית ושחרית רחם ובמנחה נחם.
<h2>דף ל.</h2>
וכל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות [במשנה] ובתלמוד ובהלכות ובאגדות, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות של בית רבן [אינן בטלים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן] בטלים שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, והלכה כר' יהודה. ושדר רבינו האי גאון ז"ל כלשון הזה יהא בנדוי כל מי שעושה אחת מאלו [בתשעה באב] כל היום. וחמור תשעה באב מאבל, דאבל מותר לרחוץ בצונן כל שבעה פניו ידיו ורגליו [שם י"ג ע"ב], ות"ב אסור להושיט אצבעו במים כדרך שאסור ביוה"כ [פסחים נ"ד ע"ב], וגרסי' נמי [יומא ע"ח ע"א] מטפחת אחת היתה לו בערב ת"ב ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, ושמעינן מכל הני דרחיצת פניו ידיו ורגליו אפילו בצונן אסור אלא אם כן היו ידיו מלוכלכות. ועוברות ומניקות [פסחים נ"ד ע"ב] מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ ובין השמשות שלו אסור. מקום שנהגו לעשות מלאכה בת"ב עושין, מקום שלא נהגו לעשות אין עושין, ותלמידי חכמים בכל מקום בטלים, רשב"ג אומר לעולם יעשו כל אדם עצמם כתלמידי חכמים כדי שיתענו, והעושה מלאכה בת"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם, וכל האוכל ושותה בת"ב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. לישנא אחרינא כל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, והלכה כתנא דידן דאמר לא הודו לו כלל בין עוברות בין מניקות בין כל אדם בין שאר מטות בין מטתו דכולהו שרי דלא צריכי לכפות. ובפסקא לגאון אסור לאדם [בת"ב] להושיט אצבעו במים כדרך שאסור ביוה"כ וכך אנו עושים. ואם ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה או שיצא מבית הכסא מותר דלא עדיף ת"ב מיוה"כ, דגרסי' ביוה"כ [יומא ע"ז ע"ב] אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש.
